<h1>יראים סימן רס"ח</h1>
<h2>דף יד:</h2>
ואחרי שהמגילה דברים שבכתב אינו רשאי לקרותה על פה כדתנן קראה על פה בכל לשון לא יצא אבל קורין ללועזות בלע"ז פי' בגמרא לעז יונית והלועז ששמע אשורית יצא ואע"פ שבשאר דברים שבכתב לא אסרו על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן דאמרינן בתעניות (בפ"ג) [בפ' ג"פ] [כ"ח ע"א] אמר ר"י היאך יחיד יכול לקרות בצבור על פה אלא כולם קוראים כקורא את שמע. (ו)לענין מגילה החמירה תורה שלא לאומרה על פה אפי' לעצמו ומפקינן לה מקראי בפרק הקורא את המגילה למפרע [י"ח א'] דאמר רבא אתיא זכירה זכירה דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים וגו' וכתיב כתוב זאת זכרון בספר. ואין לתמוה היאך נחלק [בין] הוצאת עצמו להוצאת אחרים הלא מן המקרא למדנו. בתמורה פ"ב [י"ד ב'] ובגיטין בהנזקין [ס' ב'] כתיב כתוב לך את הדברים האלה וכתיב כי על פי הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה ושבעל פה אסור לאומרן בכתב הא לא קשיא דכתובי אסמכתא נינהו ומדרבנן הוא משום שאם היינו אומרים דברים שבכתב על פה היו מתיאשין לכותבם וגם לא היו מאמינים עמי הארץ כ"כ כי היו אומרים לא נכתבו וחכמים רצונם אמרו ומאחר שהוא מדרבנן לא גזרו אלא להוציא אחרים ידי חובתם אבל כשהוא קורא לעצמו אינם נותנים האחרים אזן ולב ודעת ולא אתו לידי תקלה כמו שפירשנו. ומן הטעם הזה הרגילו חכמים רבים בבתי כנסיות לומר בלחש כל המקראות שהן חובה מן התורה ומתקנת חכמים פרשה ראשונה ושניה ויאמר מי כמוך וגו' ברוך ה' לעולם אמן וכן כל המקראות של שבח שתקנו רבותינו אחר שגומר [שומר] עמו ישראל [לעד] אבל פסוקי דזמרה לא תקנו לאומרם בבית הכנסת ואינו אלא מנהג. ואע"ג דאמור רבנן בשבת [קי"ח ב'] יהי חלקי (מאומרי) [מגומרי] הלל בכל יום ביחיד אמרו אבל ברבים אינו אלא מנהג. וקדושה שאנו חייבים לומר בקול רם מתוך שהוא קילוס מלאכים וחביב בפני הבריות נגרסת בפי הכל. ואין עמי הארצות יוצאין ידי חובתן בשמיעה כי אם באמירה ויודעין הכל שהוא כתוב ולא אתי לידי תקלה והא דאמרינן קראה על פה לא יצא ה"מ ברובה אבל בג' פסוקים או בד' פסוקים יצא דתניא בפ' הקורא למפרע [י"ח ב'] השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראם הקורא כמתרגם יצא ומקשינן מדתניא היו אותיות מטושטשות או מקורעות אם רשומן ניכר כשרה ואם לאו פסולה ומתרצינן הא בכולה הא במקצתה. ובני אדם המדברים בשעת קריאת המגילה אינם יוצאים ידי חובתם שצריך שישמעו כולה וגם אינם רשאים לקרות על פה עם הקורא שאינם יוצאים ידי חובתם אלא א"כ ישמעו מן הקורא בכתב.
